הבנתי בתוכי שלעולם לא דימיינתי חיים משותפים וכל מה שהיה חסר לי מצא את מבוקשו ביחסים המיניים.
שוב מצאתי את עצמי מנסה למצוא חן , להיות מחוזרת ונהנתי מהמחמאות שלו. מצד שני הרגשתי בקולו שהוא רוצה יותר , שמבין שאני לא קלה להשגה עבורו כמו בעבר.
הוא הפעיל בי כפתורים סמויים שגרמו לי להגיד דברים לעשות מעשים והנה שוב הרגשתי ככלי ביד היוצר. נהניתי מתחושת החסות שלו, התרגשתי מזה. המחשבה שהוא ואני כן ניפגש מתישהו הכניסה בי אנרגיות ואופטימיות לא ברורה.
נהניתי להגיד לו בקול (ולא רק קול בראשי) שכל מה שהיה ביננו היה סקס. הוא כמובן אמר שזה היה יותר מזה... אני חזרתי ואמרתי שעכשיו אני לא רוצה יותר מזה. להנות יחד מהמשיכה שיש ביננו זה הדבר היחיד.
המשך היום הרגיש לי כאילו נגולה אבן מליבי. הייתי חופשייה ומאושרת, כמעט כמו הרגשה שהולכת על עננים.
בערב הגיעה השיחה עם בן זוגי. שוב דשנו בעבר , בפגיעה , במקום שבו אני והוא סוג של ברירת-מחדל אחד עבור השני. אני כי רוצה להישאר כמשפחה עם הילדים והאושר בפניהם כשהם רואים אותנו יחד הוא משהו שלא אוכל בלעדיו. והוא נשאר איתי כי מבין שהמקרה שקרה לנו יכול לחזור גם עם בת זוג חדשה ומעדיף להמשיך עם מי שכבר מכיר 26 שנים...
ההבדל ביננו כעת הוא שאני מרגישה שפחות רוצה את קרבתו הפיזית.. פחות נמשכת והוא לעומת זאת רק מרגיש יותר ויותר משיכה. הפער הזה ביננו מביא למתח.
האם נצליח לשמור על חברות ומשפחה בנפרד לתחושת המשיכה ביננו?
;){kind=link}